עוד טיפול הגיע לסיומו....

18 חודשים.  מפגשים אחת לשבוע.

הסוגיות – סגור בקונכייה של עצמו, רוצה זוגיות, מרגיש לבד. רוצה וזה לא מצליח.

זה בוודאי לא חדש וגם לא מפתיע –  ב"חתונה ממבט ראשון" אנחנו פוגשים אותם מידי שבוע על המרקע – נאים, מצליחים, עובדים בעבודות הנכונות, מבלים במקומות הנכונים, מתרועעים, רוקדים, מתאמנים, עושים יוגה וקוראים ספרים להתפתחות אישית ורוחנית.

גם הוא מאלה.

עבדנו לאורך התקופה לחזק את מי שהוא בעיני עצמו, לזקק את הזהות שלו, לפתח את היכולת לקבל את עצמו ואפילו לחבב. עבדנו על המערך הרגשי שלו, היא למד לזהות רגשות ולבטא אותם בקול צלול.

הוא פיתח באימון מתמשך את יכולות התקשורת הבינאישית, הוא למד לשתף, הוא העז להשיל שכבות הגנה שסרבלו והקשו על התנועה שלו ועל יחסיו עם הזולת ובעיקר עם נשים.

זה היה מסע מרתק, כשאני, לעתים מעודדת, לעתים מחזקת, לעיתים דוחפת והרבה הרבה מרימה.

השבוע הוא הגיע, כרגיל, בשעה הקבועה, בטקס הקבוע של הכניסה, כוס המים ושטיפת הידיים.

ואז, התיישב ואמר לי שהיום הוא בא להיפרד. שהוא רוצה לבד. שהוא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך מכאן בעצמו.

אמר, והדמעות זלגו.

גם שלו וגם שלי (יש בי מן הרגשנות. הן היו תמהיל של התרגשות ושמחה לצד מה שאני מכנה – צער הפרידה…)

היא דיבר על הדרך שעשה כאן. על המקום שבו נמצא היום.

אמרתי לו שזה מדהים.  הוא אמר לי: פעם, כשהיית אומרת לי דברים כאלה, לא האמנתי לך. היום אני מאמין.

שלחתי אותו לדרכו עם חיבוק חזק.

שיתפתי אותו  שאלו רגעי האושר שלי במקצוע בו בחרתי – לטפל באנשים  וללוות אותם במה שקרוי: "חיים". לפעמים זה תעסוקה, לפעמים זה זוגיות ולפעמים זה ה"חיים בתוך העצמי שלי" .

כל כך חשוב לדעת לשחרר מטופלים לדרכם, למחות את הדמעה ולהמשיך הלאה, לפנות מקום למטופל או המטופלת הבאה שתיכנס בפתח דלתי ולבי .

אם אתם מרגישים שזה פוגש בכם או באנשים היקרים ללבכם, מוזמנים לפנות. טיפול אדלריאני שהוא השיטה בה אני מטפלת, מעודד את המטופל, מסייע לו להכיר את הדפוסים האוטומטיים שהוא מתנהל בתוכם ושאינם מסייעים לו עוד, מכיר בייחודיות, כמו גם ביצירתיות של כל אדם, ובעיקר בכוח הבחירה העצמית וביכולת לחולל שינוי מתוך העצמה ותנועה.

והתוצאות – לא מאחרות לבוא, שכן מדובר בתהליך קצר יחסית, שהתובנות שעולות בו מיתרגמות לפעולות קונקרטיות בתוך המציאות שמחוץ לחדר ושם מתחולל השינוי.