השאירו פרטים וקבלו שיחת ייעוץ ללא עלות
ואני, שהפכתי להיות אוספת סיפורים סדרתית, כמובן ששאלתי אותה היכן למדה ואיך הגיעה דווקא לצילום…
איילת שיתפה אותי בסיפור, שאני מודה שמתחיל להישמע לי מוכר מיום ליום…
היא למדה ביולוגיה, לתואר ראשון באוניברסיטה.
למה דווקא ביולוגיה? נשמע לה הגיוני… היא הייתה טובה בזה בתיכון, חשבה שתוכל גם להתקדם בתחום. אפילו עבדה שנה במעבדה… הישגיה הלימודיים היו טובים והיא הרגישה שהיא עושה את המצופה ממנה.
אז מה קרה?
קרה לה מה שקורה כיום לצעירים רבים שמסיימים את התואר הראשון במקצוע שהם טובים בו, אך לא רוצים לעסוק בו.
לא לכולם יש את האומץ להכריז שהם לא במקום הנכון עבורם, וכאן מתחילות שנים ארוכות של פשרה תעסוקתית. האם זה נכון להתפשר על מקצוע שהוא לא מקור שמחה, סיפוק, הנאה??
איילת הבינה שהייעוד שלה הוא לתעד ושעליה לעסוק בתחום הקרוב לליבה. ומה שקרוב לליבה הוא צילום. היא זוכרת את עצמה כל חייה מאחורי מצלמה. היא הבינה, שזה לא נכון לה להפריד בין מה שממלא אותה ובין המקצוע שלה, שנכנס לקטגוריית ה"בסדר".
אז בגיל 27, אחרי תואר ראשון ושנת עבודה במעבדה, נרשמה לבית ספר לצילום, ומאז לדבריה, היא חוגגת כל יום.
ומהם המסרים שאפשר להפיק מהסיפור?
גם אתם מתלבטים? לא שלמים עם הכיוון שבחרתם? זקוקים להכוונה? ואולי לחשב מסלול מחדש?
השאירו פרטים וקבלו שיחת ייעוץ ללא עלות