הניסוי הגדול בבני אדם כבר כאן וכולנו חלק ממנו

נראה כי הקורונה היא הניסוי החברתי הגדול ביותר שידענו עד כה. ניסוי מתמשך שאנחנו בעיצומו. מפעילי הניסוי משחקים במשתנים – מוסיפים, מפחיתים, משנים עוצמות, מכניסים מניפולציות כאלה ואחרות, אבל התוצאות כבר ניכרות בשטח – ברמה האישית, הבינאישית, המשפחתית והחברתית.

אני עובדת עם אנשים; בימי שגרה מטפלת רגשית ותעסוקתית, העוסקת בייעוץ ובהכוונה תעסוקתיים לאנשים המעוניינים לתכנן את השלב הבא בחיים שלהם, אבל מה קורה כעת – כשכל התוכניות אלה מתרחשות בתוך מציאות כאוטית, שבה אף אחד מהמשתתפים, כולל אני, לא יודע מהם כללי המשחק החדשים ומה השלב הבא?!

לפני שנה בקרוב, מי היה מאמין שנישאר ספונים בביתנו במשך חודשים, שחלק גדול מאתנו ניוותר ללא פרנסה (ולא מהסיבות שהכרנו עד היום כמו חיפוש אחרי התפתחות, שינוי כיוון, אווירה או שאיפה לגיוון תעסוקתי), שנסתובב מכוסי פנים, שלא נלחץ ידיים למכרים ולקולגות, שנהיה חשדנים כלפי כל מי שלא נזהר, שנחיה תחת איום קבוע ובפחד מתמשך פן ושמא…

כולנו נדרשנו לשינוי סדרי עולם בעודנו בני אנוש הזקוקים כ"כ לתחושת שליטה. גם אם מדובר באשליה, כמובן – שכן אף אחד מאיתנו לא באמת שולט במציאות עצמה. תחושת ביטחון נסמכת על הניסיון בעבר, שלנו ושל אחרים, על האופן שבו התמודדנו במצבים דומים, על ידע שקשור לאיך העולם מתנהל ומהם החוקים והכללים הנהוגים בו. אבל מה קורה לנו כשכל הקלפים הידועים לנו נטרפים, כשאנחנו מקבלים לידינו קלפים של משחק אחר באמצע הדרך שלנו לניצחון?!

בתנאי וודאות, פחות או יותר כמו אלה שידענו עד היום, היה ברור לכולנו איך מחפשים עבודה, איך בוחרים כיוון תעסוקתי. ידענו איך השוק נראה, כיצד הענף שאנחנו פועלים בו בנוי, כמה זמן צריך לקחת בחשבון כשמחפשים תפקיד כזה או אחר. ואנחנו, כאנשי משאבי אנוש, ידענו לעשות שימוש בעוגנים מוכרים הללו ולנווט את הספינות של מבקשי התעסוקה אל מחוז חפצם בבטחה.

בתנאי הוודאות שהיכרנו היו גם סדרי עולם ברורים: החלוקה הקלאסית של התפקידים בבית – הגברים אמונים על עיקר הפרנסה, בעוד שנשים נתפסות לרוב כמפרנסות משניות והן אחראיות על הנעשה בבית – משק הבית והילדים. אב המשפחה, העובד שעות ארוכות מחוץ לבית, מגיע בשעת ההשכבה (במקרה הטוב), פעם בשבוע חוזר מוקדם (וגם אז אומר שהוא בייבי סיטר היום…. איזו אם תגיד שהיא צריכה לחזור הביתה מוקדם כי היא בייבי סיטר היום?)

 

כל זה השתנה.

הבעיה היא – שאנחנו לא יודעים עדיין מה המשמעות של השינוי.

בהיבט התעסוקתי – שהוא הבסיס שמייצר ביטחון אישי וכלכלי – זה שבמידה מסוימת התערער לכולנו – מדברים כבר על ניהול רזה יותר. אנחנו עדים לכך שארגונים החלו בהסרת מותרות והטבות, ובשיפור תהליכי הגיוס שלהם. ארגונים מבקשים להתייעל, וזה אך טבעי בימים האלה; אולם לצד זאת מדברים גם על מוצרים ושירותים שישתנו, והמשמעות של השינוי הזה היא בהיקפים ובפרופיל העובדים הנדרש בהם.

עובדים, שחשו ביטחון בכישוריהם, בידע ובמיומנויות שצברו לאורך השנים, נדרשים כעת יותר מתמיד לשכלל, לשפר ולהרחיב אותם. איך עושים את זה? מי בכלל יודע מה יידרש מהם בעתיד? האם יהיה להם מקום עבודה לחזור אליו? האם כשיחזור – התנאים וההרגלים יישארו כשהיו? האם תהיה האפשרות לשוב למקום הבטוח והברור של "פעם"? או שנידרש למיומנויות חדשות, להישגים אחרים ולתפוקות שונות?

במציאות  הקורונה כשמדברים  על "איך להמציא עצמי  מחדש"? רבים, ובעיקר בעלי מקצועות חופשיים אך לא רק, פנו להקמת מיזם עצמאי. עוד לא מכנים אותו עסק, אבל כן מנסים לקחת את הנסיון והמיומנויות שנצברו לפעילות עסקית מהבית. כאן, טמונה גם ההזדמנות לנשים שלא העזו עד היום לעשות זאת.

והחיים עצמם – מה איתם?

בתוך כל הכאוס התעסוקתי הזה – אנשים נדרשים לשמר שיגרת חיים שכוללת בתוכה גם חיי משפחה, הורות, זוגיות. המפגשים החברתיים שצומצמו משאירים את כולנו בדלת אמות, ללא האפשרות להיטען באנרגיות חיצוניות, מה שהופך את הניסוי הזה להרבה יותר קשוח, להרבה הרבה יותר קיצוני.

הניסוי הזה שכולנו חלק ממנו כעת צמצם אותנו לתוך מסגרת משפחתית שלא בהכרח תואמת את העולם המודרני שבתוכו פעלנו עד לא מזמן. זוגות שהורגלו לאורך שנים להיפגש בערב, עמוסי חוויות מיום עתיר אירועים ומפגשים אנושיים, מבלים כעת ימים ושבועות רצופים האחד במחיצת האחר – יש כאלה שמרגישים מורווחים מהביחד שנוצר, ומערכות היחסים הזוגיות אף מתחזקות.

ואולם, המציאות מלמדת שרבים שלא הורגלו לסוג כזה של חיים ומוצאים עצמם ניצבים מול אתגרים חדשים ולא פשוטים – שהכותרת שלהם היא  איך לשמר ואף להציל את  הזוגיות, את ההורות ואת התא המשפחתי שלהם בעת הזו.

זו לא רק ההורות והזוגיות שעומדת לנוכח האתגרים החדשים, אלא גם חלוקת העבודה המסורתית בין שני בני הזוג. בסיטואציה שבה אב המשפחה הופך (בעל כורחו לעתים) להיות חלק מהתנהלות המשפחה לאורך כל שעות היום, הופך להיות יותר מעורב, הן בחינוך ובגידול הילדים והן בפעולות משק הבית. זו סיטואציה שמייצרת הזדמנות לנשים רבות למצוא מחדש את מיקומן במערך המשפחתי והתעסוקתי.

סיפר לי השבוע נועץ בעל קריירה צבאית, הרגיל לעבוד 16 שעות ביממה (לפחות), ולפגוש את שלושת ילדיו הקטנים רק בסופי השבוע, שלאחרונה בתקופת הקורונה, החל לעבוד יותר שעות מהבית כחלק מסידור הקפסולות שהצבא הנהיג. וכך, פתאום, מבלי משים, אשתו שהיתה רגילה לשאת בנטל גידול הילדים לבדה, זכתה בזמן פנוי המאפשר לה להקדיש יותר לתעסוקה שלה וגם ללימודים – היא לדבריו יצאה מורווחת מהסידור החדש.  והשאלה היא, אם רק היא, או שמגזר שלם יצא נשכר ואולי אף החברה כולה תצא נשכרת מהשינוי שנכפה עלינו.

 

ומה לגבי תפקידינו כהורים ? במשך שנים שמענו שתפקיד ההורים הוא להיות הורים, ותפקיד מערכת החינוך היא להקנות את ההשכלה. נאמר לנו שלא רצוי שהורה יהיה גם המורה של הילד. שילד נזקק לעידוד וחיזוק מצד גורמים נוספים, "חיצוניים", ושהמעורבות הרגשית של ההורה בתהליך הלימוד יכולה להועיל  אך גם לפגוע בילד.  התרגלנו גם לבלות עם הילדים בסופו של היום, ובעיקר בסופי שבוע – לטיולים, לקניות, לצריכת תרבות ולמפגשים חברתיים.

הילדים שלנו, שנחשפו לא רק אלינו כמתווכי המציאות אלא פגשו גם דמויות אחרות שעסקו במלאכה הכל כך חשובה – פתאום מוצאים את עצמם אל מול ישות אחת בלעדית: ההורים שלהם.

אז אנחנו בעיצומו של הניסוי ורשמים ממנו אני פוגשת מידי יום בקליניקה.

סיפור קטן של מטופל שלי מספר את התמונה כולה –

הוא עובד בהייטק. כבר חודשים ארוכים עובד מתוך חדר השינה, בפינת עבודה מאולתרת שאירגן לו. מהמיטה לשולחן העבודה. אשתו שנמצאת בחל"ת  מתחילת המשבר – מוטרדת, מדוכדכת ובנוסף נדרשת להפעיל מערך לימודים מרחוק וחינוך של שלושה ילדים בגילאי היסודי/חטיבה. הבית הוא סוג של מרקחה רוב זמן. לדבריו, יש רגעי נחת, אך רוב הזמן חוסר שקט, צעקות, ריבים ובכי.

השבוע אפשרו להם לחזור לעבודה במשרד. הוא הגיע אלי אתמול אחרי יומיים שעבד בחוץ וסיפר לי שהוא מרגיש  כמו בחלום. פעולות פשוטות של שעון מעורר בבוקר, בגדים מגוהצים ואפטר שייב… להתניע את האוטו ולשמוע גל"צ בדרך לעבודה, להחנות ליד הבניין ולעלות במעלית, לפגוש באנשים אחרים (שהם לא אשתו וילדיו) ולחייך. להכין קפה בפינת המטבח, להחליף רשמים בתור למזנון עם קולגה. הוא תיאר את זה בהתרגשות רבה. "חזרתי לחיים" הוא אומר… נזכרתי מחדש מי אני מחוץ לבית –  אדם חברותי, חרוץ, זקוק למסגרות ומתפקד בהן מצוין. הסוללה שהתרוקנה מתחילה להתמלא, ואז אני חוזר עם כוחות הביתה – ומסוגל להכיל את מה שקורה שם.

תוצאות הניסוי החברתי שאנחנו בעיצומו כבר ניכרות אך עדיין לא יודעים את מלוא משמעותן

וזה הזמן להיזכר בניסויים קודמים; זוכרים למשל את מלחמת המפרץ? את המסכות והסמרטוטים מתחת לדלת, את הסלוטייפ על החלונות? גם שם חיינו בתוך מציאות הזויה, מפחידה ומאיימת. והיום, במבט לאחור אנחנו מתפקעים מצחוק כשאנחנו נזכרים איך ננעלנו בתוך חדרים עם כל בני הבית וההולכים על ארבע, מתוך מחשבה שסמרטוט רטוב יציל אותנו מאימת הלוחמה הכימית שמשליך לעברינו הצורר העירקי.

זוכרים את באג 2000? איך העולם השתגע? אנשים משכו כספים מחשבונות הבנק, חברות ומדינות השקיעו מיליונים כדי להתמודד מול אויב לא מוכר ומפחיד במיוחד: שלושה אפסים…. ובדיעבד? שום באג לא השתלט לנו על שנות האלפיים. הלא התקווה היא בת שנות אלפיים…

אז אולי גם בעתיד הלא רחוק, וכנראה שכך, נסתכל על התקופה הזו בעיניים אחרות, אחרי שתחלוף הסערה ונחזור לחיים נורמליים. ואולי גם נצמח בתקופה הזו, כפרטים, כקבוצה, כקהילה ואולי גם האנושות כולה תבין מהם האויבים האמיתיים של כל אחד ואחת מאיתנו: השנאה, הקיטוב, הפילוג, חוסר הוודאות וגם אבדן השגרה. עם כל אלה – יש אפשרות ודרך ללמוד כיצד להתמודד.

אבל כרגע, בעיבורו של המשבר,  הדבר הכי חשוב שעלינו לעשות הוא לברר מה מעניק לנו אנרגיה וכוח להתמודד עם המציאות הכאוטית. מה עושה לנו שמח? איך מייצרים את רגעי השקט והנחת בתוך המציאות גם עבור מי שלא חזרו למשרד? גם עבור מי שהילדים שלהם לא יחזרו ללימודים בקרוב? מהם העוגנים שאפשר להיאחז בהם בתקופה כזו ואיך משמרים ולא הורסים?

  • חשוב למצוא כל דרך אפשרית להמשיך ולהיפגש עם אנשים אחרים, לדאוג שגם הילדים יפגשו דמויות בוגרות אחרות חוץ מאיתנו…
  • לחפש דרכים לצאת ולעבוד מחוץ לבית – גם אם זה בבית של חבר או בן משפחה אחר. לנסות להפריד בין חדר השינה (המקדש הזוגי) ובין חדר העבודה.
  • סטודנטים – תמצאו דרך לשנות את אווירת הלימודים : קחו את המחשב ולכו ללמוד במקום אחר.
  • תקפידו למצוא לעצמכם פעילות ממלאת מצברים לשעות הפנאי. ובכלל, חשוב לייצר פינת פנאי בחיים.
  • פעילות גופנית – לא לוותר!!
  • הקפדה על סדר יום – אולי הדבר הכי חשוב.
  • ללמוד דברים חדשים, לרכוש מיומנויות חדשות, להתנסות בתוכנות חדשות ואולי לרכוש עוד שפה.
  • לנצל הזדמנויות – ארגונים משנים פניהם, משתנה חלוקת העבודה, מתפנים תפקידים – שווה לפקוח עין
  • לייצר זמן זוגי קבוע בשבוע; זה לא שמור רק לסרטים. כוס יין במרפסת, או טיול בים. זמן איכות זוגי ללא ילדים בסביבה – צ'ראג'ר קריטי לכל הזוגות באשר הם, בכל גיל ובכל נקודת זמן.
  • להיעזר!

זו מערכה מתמשכת שלא היכרנו עד היום. לא חייבים לפעול בה לבד.

בעוד כך וכך זמן, כשזה יהיה מאחורינו נוכל להבין את המשמעויות העמוקות של הניסוי החברתי הזה ובינתיים, עלינו לאפשר לעצמנו לזרום עם הסחף ולא להילחם בו כדי שלא לטבוע – ולוודא שהסחף הזה ינווט על ידינו לחוף המבטחים הבא, שהוא העתיד העוד-לא-ידוע שלנו.

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

עוד טיפול הגיע לסיומו....

תמיד חלמתי על בית קפה קטן...

בחזרה למעגל התעסוקה

Email
Phone
WhatsApp
Messenger
Messenger
Whatsapp

Add the number to the Contacts on your phone and send us a message via app.

Call us:

545749651

Phone
Email

השאירו פרטים וקבלו שיחת ייעוץ ללא עלות