לפני מספר שנים, בני גנץ, בהיותו רמטכ"ל, רואיין בטלויזיה. הוא סיפר, שמצעירותו מלווה אותו משפט שאמא שלו נהגה לומר לו, והוא הפנים אותו בכל תחום בחייו – "כשאתה שומע דלת נסגרת, זה בעצם הצליל של דלת שנפתחת…."
מי מאיתנו לא מכיר את הדלת שנטרקת, ובדרך כלל לא בהזמנה מראש… וגם לא מתוך בחירה שלנו.
אני פוגשת אנשים, באמצע החיים, במשבר עמוק בעבודה.
משבר, הוא לא רק פיטורין. משבר יכול להיות שינוי ארגוני כפוי שמעמיד אותך בפוזיציה חדשה, ממונה חדש שלא מכיר ולא מבין ולא מדבר בשפה שלך, כניסה של טכנולוגיה חדשה שמעמידה את הידע והנסיון שלך באור לא רלוונטי.
משבר יכול להיות גם כזה, המתגלגל ממשבר אישי שמקרין על כל הסביבה וגם על זו התעסוקתית.
זה מזכיר לי סיפור של נועץ שלי, שביום אחד, קרס עליו עולמו, כשאשתו, ללא התראה מוקדמת נפטרה, וליתר דיוק נפלה ומתה.
מעבר להלם ולתחושת סוף העולם, הוא נשאר עם שלושה קטנטנים, תפקיד בכיר בחברה, ושוקת שבורה.
בהתחלה, כמו שניתן לתאר, כולם הושיטו יד, גילו התחשבות והיו שם פיזית ומנטלית. המשפחה היתה עטופה.
גם מקום העבודה גילה התחשבות יתירה, ואיפשר לו לאסוף את השברים.
ובחלוף זמן, כשהחיים חזרו למסלולם, הוא – לא חזר למסלול. בגדול – הפסיק לתפקד. האנשים שמתחתיו תפקדו, אך גם תפקודם נפגע לאורך זמן.
בחברה בה עבד, החלו לגלות סימני אי נחת. דברים לא נסגרו כמו שצריך, התגלו תקלות פה ושם, ויום אחד גם היתה פאשלה גדולה במיוחד, כשנתונים שהוצגו בפני הדירקטוריון גילו בורות תקציביים, ופעילות במשבר.
משם מהר מאוד הגיע היום, שבו המנכ"ל קרא לו לחדר וביקש ממנו לעזוב.
השבר היה נוראי. שלושה קטנטנים, אלמנתו לא הותירה אחריה כספי ביטוח או פנסיה, והדאגה היתה עצומה.
הדלת נסגרה? כן
אבל זה כבר היה צליל של דלת אחרת שהחלה להיפתח.
סוף טוב והכל טוב
אחרי חודשיים בדיוק, מצא תפקיד בכיר בחברה אחרת, שכר מעט גבוה יותר, ולשם קיבלו אותו בידיעה שהוא חד הורי ומגדל את שלושת ילדיו לבד.
השאר, כבר הסטוריה.
והמסקנה – ההזדמנות נמצאת במקום בו אתה נמצא בעיבורו של המשבר.
קשה לראות את זה לבד. אבל כשיודעים להיתמך, להיעזר ולתכנן קדימה – הכל אפשרי.
זיכרו תמיד – הדלת נסגרת ובמקביל לה ממש דלת אחרת נפתחת. צליליהן מתערבבים זה בזה.
